לאחרונה התפרסם פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת דגמין. עובדות המקרה פשוטות. חברה ומנהלה הורשעו בכך שהשתמשו ב"חשבוניות פיקטיביות". בהליך האזרחי המענין אותנו, את סכום ההוצאות שנמשכו לכאורה מן החברה בגין אותן חשבוניות, יחס פקיד השומה כהכנסה בידיו של דגמין, בעלים ומנהל יחיד בחברה.
בית המשפט קובע, וקביעה זו נשמעת לנו ככזו שאינה מוקשה ואף טריוייאלית, כי לאשם בדין הפלילי השפעה על מידת האמון, כמות הראיות הנדרשת ומידת האמון בראיות שהביא מר דגמין. לפיכך נקבע כי גם משלא הוכח בראיות ישירות כי סכומי החשבוניות הפיקטיביות זרמו לכיסו של מר דגמין, הרי משלא הוכח איזה שימוש נעשה בהן ניתן לייחסן למערער, ואין בכך משום הרמת מסך.

תיאום בין פקידי שומה והשלכות של השגה שהתקבלה מטעמים טכניים 

השאלה המעניינת בפסק הדין אינה, אם כן, האם לייחס את סכומי החשבוניות למערער אלא מהו שיעור הייחוס הנכון למערער ובייחוד הדרך שבה נוקט בית המשפט באמצו שיעור מסויים כזה ולא אחר.
מסתבר כי פקיד שומה רמלה, זה המטפל בענייניה של החברה הכיר לחברה הוצאות בגין חלק מהחשבוניות הפיקטיביות. פקיד שומה באר שבע, המטפל בענייניו של המערער, לא עשה כן, ובית המשפט קורא לתיאום עמדות בין פקידי השומה השונים ומחיל את קביעתו של פקיד השומה רמלה בענייניה של החברה על עניניו של בעל החברה.
לא זו אף זו, באחת השנים שנדונו הגישה החברה השגה לפקיד שומה רמלה, וזה לא החליט בה עד לתום התקופה הנתונה בידו ולפיכך ההשגה נתקבלה מ"טעמים טכניים" וללא דיון מנומק במרכיבי ההוצאות, נשוא החשבוניות הפיקטיביות.
בית המשפט שואל עצמו, האם גם קביעה זו יש להחיל על המערער למרות שאינה מנומקת. בית המשפט קובע כי התוקף של שומה שהתקבלה מטעמים טכניים צריך שיהיה לו את אותו תוקף שניתן להשגה שנתקבלה מטעמים אחרים. הטעם לכן הינו בעיקר שלנישום אין יכולת חוקית להמריץ את פקיד השומה להחליט בהשגה, ומתוך מניעת אינטרס של פקיד השומה שלא להחליט.
כב' השופט רובינשטיין אינו מרוצה מן התוצאה בנסיבות הספציפיות וחושש כי חוטא יוצא נשכר, אך נראה לו כי היא מתחייבת מעקרונות משפטיים ולפיכך הוא מחליט שלא להחליט ונותן לצדדים פרק זמן לקבוע את השיעור המדויק של ההכנסות שייוחסו למערער, ואם לא יצליחו בכך ינתן פסק דין משלים. 

סיכום
פסק דינו זה של בית המשפט העליון הינו פסק דין חשוב שכן ברור מתוכו שההכרעה בנסיבות הספציפיות אינה נוחה לשופטים, ועם זאת בחרו הם ליילך בדרך שהותוותה בפסקי דין קודמים. כוונתינו לקביעה כי יש ליישם החלטה שניתנה בענינו של שותף אחד גם על שותף אחר שעניינו נידון בפקיד שומה אחר.
לא זו אף זו – פסק דין זה תואם גישה של בית המשפט המטיבה עם הנישום מול כוחותיו של פקיד השומה, למשל בנושאים כמו הקביעה כי לנישום מותר לסתור חזקות העומדות כנגדו ועוד. אין ספק כי מגמה זו ברוכה ואמיצה היא.