רבים סבורים כי התשובה הינה חיובית ואף מחויבת המציאות. האומנם? החוק קובע כי רכוש אשר הצטבר במהלך הנישואין, שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים ביניהם, ללא קשר על שם מי הרכוש רשום. הדבר חל גם על רכוש וגם על כספים וזכויות. עוד קובע החוק כי הוראותיו חלות על בית הדין הרבני. היינו, גם כאשר בית הדין הרבני דן בסכסוך בין הצדדים, לרבות בפרשת הבגידה אל מול הרכוש המשותף, גם אז חייב בית הדין לפסוק על פי הוראות החוק האזרחי. עד כאן טוב ויפה. ואולם, קובע החוק, כי "נסיבות מיוחדות" עשויות לאפשר לבית המשפט או לבית הדין שיקול דעת שלא לחלק את הרכוש באופן שווה בין בני הזוג. כך, הצליח בית הדין, לפני כשנה, לקבוע כי אישה אשר הוכח כי בגדה בבעלה, אינה זכאית לקבל את זכויותיה ברכוש שהצטבר, וכי הבגידה הינה "נסיבה מיוחדת" המצדיקה חלוקה שאינה שווה. על קביעה זו, הגישה האישה בג"צ לבית המשפט העליון בירושלים, ואלה, בימים אלה קבעו באופן חד משמעי כי אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף. עוד הוסבר על ידי ביהמ"ש, כי אף אם במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים, גם אז, ההתמודדות עם עובדה זו אינה יכולה להיות באמצעות פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג.
אגב – פגיעה כלכלית כן עשויה להתקיים, כאשר מדברים על מזונות האישה. אישה אשר הוכח כי בגדה בבעלה, ומבקשת כי בינתיים ,עד לגירושין, יפסקו לה מזונות למחייתה עלולה למצוא עצמה ללא כל מזונות, עקב הבגידה. יש להדגיש כי אין המדובר במזונותיהם של הילדים, אשר אין להם כל קשר עם מערכת היחסים בין הוריהם. הילדים זכאים למזונותיהם בכל מקרה, ללא כל תנאי. הילדים הינם ישות משפטית עצמאית וזכותם למזונות אינה נגזרת ו/או תלויה בהתנהגות הוריהם או מי מהם.
