פורסם ב 6/3/2010 ע"י עורכת דין סיגל מוסקוביץ-בכר
מדוע נקודת המוצא של הדין לגבי בני זוג, הוא שיתוף בנכסים? מדוע לא לקבוע כי כל אדם אחראי באופן בלעדי לזכויותיו וחסכונותיו ונכסיו? מדוע העובדה כי אדם הוא נשוי, יוצרת זיקה ושיתוף של בן הזוג בפועלו ועמלו של משנהו? בתי המשפט רואים בנכסים שנצברו על ידי אחד הצדדים, במהלך חיי הנישואין, כנכסים אשר גם לבן הזוג, זכויות בהם. ישאל המתעניין, מדוע אדם אשר עבד כל חייו והשקיע וצבר נכסים, ובת זוגתו לא עבדה, צריך לחלוק עמה את כל אשר עמל למענו?
העשורים האחרונים יצרו בפני הרשויות הדתיות אתגר שלא הכירו בעבר: בני זוג ששניהם בני אותו מגדר, כהן וגרושה, בני זוג שיהדותו של אחד מהם איננה חד משמעית וכד'. כתוצאה מכך, זוגות שאינם רוצים או אינם יכולים למסד את זוגיותם בדרך שאיננה דתית, נתקלו בקושי למסד את יחסיהם - על רקע אתגרים וצרכים אלו נולדה תעודת הזוגיות.
ההחלטה להתגרש לא מגיעה ביום בהיר אחד אלא לאחר לבטים ומחשבות, והשפעה על המשך החיים וסיבות נוספות מביאות את בני הזוג להחליט בסופו של דבר להיפרד. מדובר על הליך לא פשוט גם במובן הנפשי
מסתבר שלבגידה לא בהכרח יש השלכות משפטיות, והדבר תלוי רבות היכן מנהלים את הסכסוך, בבית הדין הרבני או בבית המשפט האזרחי לענייני משפחה. עם זאת, בשנים האחרונות, גם בית הדין הרבני מוגבל בהחלטות שלו, בעקבות ביקורת של בג"צ. ראו להלן פסק דין תקדימי אשר קבע כי אף אם במקרים מסויימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק התא המשפחתי, עדיין אין בכך כדי להצדיק פגיעה בזכויותיו הכלכליות והרכושיות.