התחייבות לאי הגדלת מזונות – האומנם?!

לבית המשפט למשפחה נוסחאות ברורות למדי לקביעת גובה הסכומים למזונות ילדים – לפחות לקביעת סכומי המינימום. עליהם ניתן להלביש חיובים נוספים – לפי צרכי הילד, יכולת האב וגם – בהתאם לרוחות הנושבות לאחרונה – השתכרותה של האם.
כאשר בני זוג מגיעים להסכם גירושין כולל, מטבע הדברים אחד הנושאים המוסדרים בו הוא מזונות הילדים.
כאשר גובה המזונות המוסכם על הצדדים הוא נמוך מהמקובל, מבקש הבעל להבטיח כי האישה לא תוכל לפעול בעתיד להגדלת המזונות על ידי הגשת תביעה נוספת לביהמ"ש.
בעבר, מקובל היה לכלול בהסכם הגירושין תנאי על פיו מתחייבת האישה שלא להגיש תביעה לבית המשפט להגדלת מזונות, בין בשמה ובין בשם הילדים הקטינים. עוד נהוג היה לכלול בהסכם סנקציה כי במידה והאישה בכ"ז תדאג להגיש תביעה שכזו, וביהמ"ש יפסוק סכומים גבוהים מאלה אשר עליהם סוכם, היא תחזיר (תשפה) את הבעל כל סכום עודף שנפסק. יתירה מזו, האישה אף החתימה ערבים לקיום התחייבותה לאי הגדלת המזונות.
בשנים האחרונות, בתי המשפט נוטים שלא ליתן תוקף להתחייבויות אלה, מתוך ראיית טובת הקטין ובטענה שהדבר נוגד את תקנת הציבור. גם הסכמים כאלה שאושרו בעבר, ומכוחם מגיש בעל תביעה להחזר כספים, גם אז ביהמ"ש יוכל למנוע ממנו לעשות כן בהסתמך על תקנת הציבור תוך שביהמ"ש קובע כי כל מטרתה של ההתחייבות למנוע מהקטינים את זכותם לתבוע מזונות מההורה החייב לזון אותם.
המדיניות הרווחת היא לא ליתן גושפנקא להסכמים שכאלה.
עם זאת, ראוי לציין שקיימת מחלוקת בין שופטים בעניין זה, ויש שופטים שכן יתנו תוקף להתחייבות שכזו. זאת, מתוך שימת דגש על העיקרון לפיו הסכם גירושין הינו הסכם כולל המשלב בתוכו מערכת שלמה של התחייבויות הקשורות זו בזו, ואשר הצדדים נתנו דעתם עליה מבעוד מועד וערכו את האיזונים המתאימים להם. איזונים אלה, והסכמות אלה הביאו להסדר הגירושין ויש לכבדו, ולא לפתוח מחדש, סכסוך שהסתיים.