פורסם ב 5/6/2012 ע"י עורכת דין סיגל מוסקוביץ-בכר
העשורים האחרונים יצרו בפני הרשויות הדתיות אתגר שלא הכירו בעבר: בני זוג ששניהם בני אותו מגדר, כהן וגרושה, בני זוג שיהדותו של אחד מהם איננה חד משמעית וכד'. כתוצאה מכך, זוגות שאינם רוצים או אינם יכולים למסד את זוגיותם בדרך שאיננה דתית, נתקלו בקושי למסד את יחסיהם - על רקע אתגרים וצרכים אלו נולדה תעודת הזוגיות.
הציבור נחלק לשתי קבוצות עיקריות בכל הנוגע לצורך בעריכתה של צוואה. החלק האחד מעדיף לא להתעסק עם הרכוש וחלוקתו בעודו בחייו, ומשאיר את ה"בלגן" ליורשים אחריו, ככל שאלה יהיו. והחלק האחר בוחר לעשות סדר ולהשאיר דברים ברורים ומובנים כדי למנוע או לפחות לצמצם סכסוכים עתידיים.
הרפובליקה הפדרלית של גרמניה היא איחוד פדרלי הכולל 16 מדינות. כלכלה של גרמניה היא הרביעית בגודלה בעולם, היא עמוד התווך של האיחוד האירופי.
מדוע נקודת המוצא של הדין לגבי בני זוג, הוא שיתוף בנכסים? מדוע לא לקבוע כי כל אדם אחראי באופן בלעדי לזכויותיו וחסכונותיו ונכסיו? מדוע העובדה כי אדם הוא נשוי, יוצרת זיקה ושיתוף של בן הזוג בפועלו ועמלו של משנהו? בתי המשפט רואים בנכסים שנצברו על ידי אחד הצדדים, במהלך חיי הנישואין, כנכסים אשר גם לבן הזוג, זכויות בהם. ישאל המתעניין, מדוע אדם אשר עבד כל חייו והשקיע וצבר נכסים, ובת זוגתו לא עבדה, צריך לחלוק עמה את כל אשר עמל למענו?