פורסם ב 5/6/2012 ע"י עורכת דין סיגל מוסקוביץ-בכר
עניין עקרוני זה צף ועולה בתביעות אבהות, כאשר קטין מבקש מביהמ"ש, באמצעות אמו, בד"כ, הצהרה על כך שאדם פלוני הוא הוא אביו, וגם בתיקי אימוץ, כאשר אדם מבקש להתחקות אחר הוריו הביולוגיים.
ככלל, כל הנכסים שנצברו על ידי הצדדים במהלך החיים המשותפים, נחשבים לנכסים משותפים, השייכים לשני בני הזוג בחלקים שווים, וכוללים נכסים מוחשיים, כגון: מקרקעין, רכבים, חשבונות בנק וחסכונות, זכויות סוציאליות ופנסיוניות, זכויות בעסקים ובחברות, ובנוסף כוללים נכסים בלתי מוחשיים, כגון: נכסי קריירה ומוניטין.
מדוע נקודת המוצא של הדין לגבי בני זוג, הוא שיתוף בנכסים? מדוע לא לקבוע כי כל אדם אחראי באופן בלעדי לזכויותיו וחסכונותיו ונכסיו? מדוע העובדה כי אדם הוא נשוי, יוצרת זיקה ושיתוף של בן הזוג בפועלו ועמלו של משנהו? בתי המשפט רואים בנכסים שנצברו על ידי אחד הצדדים, במהלך חיי הנישואין, כנכסים אשר גם לבן הזוג, זכויות בהם. ישאל המתעניין, מדוע אדם אשר עבד כל חייו והשקיע וצבר נכסים, ובת זוגתו לא עבדה, צריך לחלוק עמה את כל אשר עמל למענו?
הגדלת מזונות תתבצע כאשר סכום המזונות הראשוני הוא "סכום מינימום" - מה זה אומר בדיוק ובאילו מקרים הדבר רלוונטי? כל התשובות לפניכם.