התחייבות של אדם להעניק כספים לאחר מותו – אינה תקפה, אלא אם כן ערך אותו אדם צוואה
על פי החוק במדינתנו, הדרך הבלעדית לחלק רכוש לאחר המוות, הינה על דרך של צוואה בלבד. אדם אשר מבטיח או מתחייב כי לאחר מותו, הכספים יועברו למאן דהוא, הבטחה זו אין לה כל תוקף. כך גם, אם אדם שומר כספים לטובת אחר, כדי שאלה יעברו לאחר אחרי מותו, גם אז, אם אותו אדם אינו נותן הוראה מפורשת בענין זה בצוואה, הרי שאין לכוונתו כל תוקף ואי אפשר לקיימה.
כך, בעניין אשר נידון לאחרונה, אדם אשר נפטר ולא הותיר אחריו צוואה, חולק רכושו על פי חוק בין אלמנתו וילדיו בחלקים שווים ביניהם. הילדים הגישו לביהמ"ש תביעה במסגרתה טענו כי נערך הסכם בינם לבין אביהם לפיו הכספים של האב בפיקדונות הבנק שלו, יהיו שייכים רק להם לאחר מותו. כמובן שהאלמנה טענה שעובדתית, לא היה כל הסכם שכזה. ביהמ"ש אשר שמע את עדויות כל אחד מהצדדים, דחה את התביעה של הילדים.
ביהמ"ש קבע כי הוכח בפניו שהמנוח התכוון אכן להעניק את הכספים לילדיו. ואולם כוונתו זו היתה כי הם יקבלו את הכספים לאחר מותו בלבד, ולא בחייו. כאמור, על פי חוק הירושה, הענקת מתנה לאחר המוות אינה חוקית כלל וכלל, אלא אם כן נערכה צוואה. המנוח לא ערך צוואה, כך שגם אם צודקים הילדים שאביהם התכוון להעביר להם את הכספים לאחר מותו, הרי שמאחר שלא דאג לערוך צוואה, ההסכם בעל פה הוא בטל. אגב, גם אם היה נערך הסכם מסודר בכתב, גם אז הוא היה בטל. שכן כאמור, קיימת הוראת חוק מפורשת הקובעת כי הסכם בדבר ירושתו של אדם, בטל.
שונה היה המצב לו אותו מנוח היה מתחייב להעביר הכספים לילדיו, בעודו בין החיים. או אז, ההתחייבות תקפה לכל דבר וענין ככל התחייבות אחרת. ואזי, גם לו היה הולך לעולמו, עד אשר ההתחייבות היתה מתקיימת, עדיין בהנחה שהיה מוכח לביהמ"ש אופי ההתחייבות, היינו בעודו בין החיים, היה ביהמ"ש קובע כי יש לממש את ההתחייבות.
* האמור לעיל אינו מהווה יעוץ משפטי בשום אופן ויש להיוועץ עם עו"ד באופן פרטני.