בפס"ד שניתן בביהמ"ש לענייני משפחה בת"א (12.2.24) נקבע, כי הסכם מכר דירה שערכה אם מול בנה ורעייתו יבוטל, וזאת 13 שנה (!) לאחר כריתתו. ביהמ"ש קבע שהתמורה שנקבעה לא הועברה במלואה, ומשכך קמה עילה לביטול ההסכם.
בשנת 2010 האם התגרשה מבעלה. על פי ההסכם, הבן ואשתו היו אמורים לשלם 130 אלף שקל ואת היתרה בסך 270 אלף שקל היה על הגרוש לשלם. הבן ורעייתו שילמו ואילו הגרוש לא עשה זאת. האם טענה, כי קיבלה עבור חלקה בדירה 130 אלף שקל בלבד, ומשכך מדובר בהפרת ההסכם המצדיקה את ביטולו.
הבן תמך בטענות אמו, בשעה שאביו (הגרוש) טען שההתחייבות לתשלום היא של בנו וכלתו. אשת הבן טענה שהיא ובעלה (הבן) מילאו את חלקם בהסכם, וכי גרו בדירה שנים רבות ונרשמה לטובתם הערת אזהרה בטאבו. בהתאם ביקשה שביהמ"ש יקבע שרכשה יחד עם בעלה את הנכס.
ביהמ"ש קבע שעל פי ההסכם מי שרכש את הדירה הם הבן ואשתו, כאשר חלק הגרוש הסתכם בהשתתפות בתשלומים שנקבעו בהסכם המכר. ביהמ"ש הדגיש, כי ההתחייבות לביצוע התשלומים הוטלה על הרוכשים - הבן ורעייתו בלבד, גם אם הגרוש התחייב לשאת בחלק מהם.
השופט הבהיר שתשלום התמורה במלואה בהתאם להסכם המכר הינו תנאי מהותי בהסכם, כך שאין היגיון בטענת אשת הבן כי עמדה בתנאי ההסכם שעה ששילמה עם הבן רק שליש מהסכום. וכי מעת שהבן ורעייתו חתמו על ההסכם היה עליהם לדאוג שהתמורה תשולם במלואה. משלא עשו זאת – ההסכם הופר והאם זכאית לדרוש את ביטול ההסכם. וכך אכן נקבע - הסכם המכר בוטל, באופן בו האם השיבה לבנה ורעייתו את 130 אלף השקלים ששילמו, והם ישיבו לה את הדירה.
בשורה התחתונה - פסק הדין מלמד אותנו שהסכמים חייבים לכבד במלואם ועד הפסיק האחרון. שאלמלא כן, גם חלוף שנים רבות לא יסייע למי מהצדדים, ובית המשפט יוכל לבטל את ההסכם. במקרה זה, הבן ורעייתו לא השלימו את הסכומים הנקובים בחוזה ולכן ההסכם בין הצדדים בוטל.
בפס"ד שניתן בביהמ"ש לענייני משפחה בת"א (12.2.24) נקבע, כי הסכם מכר דירה שערכה אם מול בנה ורעייתו יבוטל, וזאת 13 שנה (!) לאחר כריתתו. ביהמ"ש קבע שהתמורה שנקבעה לא הועברה במלואה, ומשכך קמה עילה לביטול ההסכם.
בשנת 2010 האם התגרשה מבעלה. על פי ההסכם, הבן ואשתו היו אמורים לשלם 130 אלף שקל ואת היתרה בסך 270 אלף שקל היה על הגרוש לשלם. הבן ורעייתו שילמו ואילו הגרוש לא עשה זאת. האם טענה, כי קיבלה עבור חלקה בדירה 130 אלף שקל בלבד, ומשכך מדובר בהפרת ההסכם המצדיקה את ביטולו.
הבן תמך בטענות אמו, בשעה שאביו (הגרוש) טען שההתחייבות לתשלום היא של בנו וכלתו. אשת הבן טענה שהיא ובעלה (הבן) מילאו את חלקם בהסכם, וכי גרו בדירה שנים רבות ונרשמה לטובתם הערת אזהרה בטאבו. בהתאם ביקשה שביהמ"ש יקבע שרכשה יחד עם בעלה את הנכס.
ביהמ"ש קבע שעל פי ההסכם מי שרכש את הדירה הם הבן ואשתו, כאשר חלק הגרוש הסתכם בהשתתפות בתשלומים שנקבעו בהסכם המכר. ביהמ"ש הדגיש, כי ההתחייבות לביצוע התשלומים הוטלה על הרוכשים - הבן ורעייתו בלבד, גם אם הגרוש התחייב לשאת בחלק מהם.
השופט הבהיר שתשלום התמורה במלואה בהתאם להסכם המכר הינו תנאי מהותי בהסכם, כך שאין היגיון בטענת אשת הבן כי עמדה בתנאי ההסכם שעה ששילמה עם הבן רק שליש מהסכום. וכי מעת שהבן ורעייתו חתמו על ההסכם היה עליהם לדאוג שהתמורה תשולם במלואה. משלא עשו זאת – ההסכם הופר והאם זכאית לדרוש את ביטול ההסכם. וכך אכן נקבע - הסכם המכר בוטל, באופן בו האם השיבה לבנה ורעייתו את 130 אלף השקלים ששילמו, והם ישיבו לה את הדירה.
בשורה התחתונה - פסק הדין מלמד אותנו שהסכמים חייבים לכבד במלואם ועד הפסיק האחרון. שאלמלא כן, גם חלוף שנים רבות לא יסייע למי מהצדדים, ובית המשפט יוכל לבטל את ההסכם. במקרה זה, הבן ורעייתו לא השלימו את הסכומים הנקובים בחוזה ולכן ההסכם בין הצדדים בוטל.
