ביטול הסכם מכר 13 שנה לאחר החתימה

מדוע נקודת המוצא של הדין לגבי בני זוג, הוא שיתוף בנכסים? מדוע לא לקבוע כי כל אדם אחראי באופן בלעדי לזכויותיו וחסכונותיו ונכסיו? מדוע העובדה כי אדם הוא נשוי, יוצרת זיקה ושיתוף של בן הזוג בפועלו ועמלו של משנהו? בתי המשפט רואים בנכסים שנצברו על ידי אחד הצדדים, במהלך חיי הנישואין, כנכסים אשר גם לבן הזוג, זכויות בהם. ישאל המתעניין, מדוע אדם אשר עבד כל חייו והשקיע וצבר נכסים, ובת זוגתו לא עבדה, צריך לחלוק עמה את כל אשר עמל למענו?

העשורים האחרונים יצרו בפני הרשויות הדתיות אתגר שלא הכירו בעבר: בני זוג ששניהם בני אותו מגדר, כהן וגרושה, בני זוג שיהדותו של אחד מהם איננה חד משמעית וכד'. כתוצאה מכך, זוגות שאינם רוצים או אינם יכולים למסד את זוגיותם בדרך שאיננה דתית, נתקלו בקושי למסד את יחסיהם - על רקע אתגרים וצרכים אלו נולדה תעודת הזוגיות.

על פי החוק במדינתנו, הדרך הבלעדית לחלק רכוש לאחר המוות, הינה על דרך של צוואה בלבד. אדם אשר מבטיח או מתחייב כי לאחר מותו, הכספים יועברו למאן דהוא, הבטחה זו אין לה כל תוקף. כך גם, אם אדם שומר כספים לטובת אחר, כדי שאלה יעברו לאחר אחרי מותו, גם אז, אם אותו אדם אינו נותן הוראה מפורשת בענין זה בצוואה, הרי שאין לכוונתו כל תוקף ואי אפשר לקיימה

התשובה אינה פשוטה כלל. אמנם, קיימת נטייה לחשוב כי ילדים מתבגרים יודעים היטב מה הם רוצים ובגילם, הם אף עומדים על דעתם ומתעקשים עליה. ואולם, כאשר המדובר בקטינים בכלל ובפרט בילדים להורים המצויים בסכסוך גירושין, פעמים רבות ההורים משתמשים בילדים כדי לפגוע בבן הזוג והילדים עוברים הסתה, אשר משבשת עליהם את דעתם.