פורסם ב 19/8/2009 ע"י עורכת דין סיגל מוסקוביץ-בכר
מדוע נקודת המוצא של הדין לגבי בני זוג, הוא שיתוף בנכסים? מדוע לא לקבוע כי כל אדם אחראי באופן בלעדי לזכויותיו וחסכונותיו ונכסיו? מדוע העובדה כי אדם הוא נשוי, יוצרת זיקה ושיתוף של בן הזוג בפועלו ועמלו של משנהו? בתי המשפט רואים בנכסים שנצברו על ידי אחד הצדדים, במהלך חיי הנישואין, כנכסים אשר גם לבן הזוג, זכויות בהם. ישאל המתעניין, מדוע אדם אשר עבד כל חייו והשקיע וצבר נכסים, ובת זוגתו לא עבדה, צריך לחלוק עמה את כל אשר עמל למענו?
תיקון לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות חולל מהפך ומאפשר לכל אחם בגיר למנות אדם שיקבל החלטות עבורו כשזה לא יוכל לקבלם עבורו בעצמו
הפער משמעותי וגבוה ביותר. אין כמעט להשוות בין המזונות הנמוכים ביותר אשר קובע בית הדין הרבני עבור ילדים קטינים לבין אלה אשר קובע בית המשפט האזרחי. ויותר מזה, בית הדין הרבני נוהג להצמיד את הסכום למדד השכירים, אשר אינו משתנה כמעט לאורך השנים, ובכך נשחק הסכום, הנמוך מלכתחילה. לעומתו, בית המשפט מצמיד את סכום המזונות למדד המחירים לצרכן ובכך מותיר את הסכום עדכני. אין איפוא, פלא, כי כל אחד מהצדדים, הבעל והאשה ירצה למשוך את הדיון לכיוון שלו.