צוואה = לקיחת אחריות על גורל הרכוש שלך

הציבור נחלק לשתי קבוצות עיקריות בכל הנוגע לצורך בעריכתה של צוואה. החלק האחד מעדיף לא להתעסק עם הרכוש וחלוקתו בעודו בחייו, ומשאיר את ה"בלגן" ליורשים אחריו, ככל שאלה יהיו. והחלק האחר בוחר לעשות סדר ולהשאיר דברים ברורים ומובנים כדי למנוע או לפחות לצמצם סכסוכים עתידיים.

הפער משמעותי וגבוה ביותר. אין כמעט להשוות בין המזונות הנמוכים ביותר אשר קובע בית הדין הרבני עבור ילדים קטינים לבין אלה אשר קובע בית המשפט האזרחי. ויותר מזה, בית הדין הרבני נוהג להצמיד את הסכום למדד השכירים, אשר אינו משתנה כמעט לאורך השנים, ובכך נשחק הסכום, הנמוך מלכתחילה. לעומתו, בית המשפט מצמיד את סכום המזונות למדד המחירים לצרכן ובכך מותיר את הסכום עדכני. אין איפוא, פלא, כי כל אחד מהצדדים, הבעל והאשה ירצה למשוך את הדיון לכיוון שלו.

מדוע נקודת המוצא של הדין לגבי בני זוג, הוא שיתוף בנכסים? מדוע לא לקבוע כי כל אדם אחראי באופן בלעדי לזכויותיו וחסכונותיו ונכסיו? מדוע העובדה כי אדם הוא נשוי, יוצרת זיקה ושיתוף של בן הזוג בפועלו ועמלו של משנהו? בתי המשפט רואים בנכסים שנצברו על ידי אחד הצדדים, במהלך חיי הנישואין, כנכסים אשר גם לבן הזוג, זכויות בהם. ישאל המתעניין, מדוע אדם אשר עבד כל חייו והשקיע וצבר נכסים, ובת זוגתו לא עבדה, צריך לחלוק עמה את כל אשר עמל למענו?

נדמה כי הדעה הרווחת בציבור הינה כי אדם שהלך לעולמו, והותיר אחריו אישה וילדים קטנים, הרי שרכושו וזכויותיו עוברים לאישה בלבד. לא כך הם פני הדברים. ראשית, מי שאינו טורח לערוך צוואה, יחולקו זכויותיו על פי הוראות חוק הירושה, היינו על פי ההיגיון והמוסר של אותם אנשים אשר ניסחו את החוק ויצרו אותו. הגיון זה - אינו בהכרח מתאים לרצונו ועמדותיו של המצווה.