חופשה שנתית

זכות זו מהווה את אחת מהזכויות הסוציאליות לה זכאי כל עובד, יהא אשר יהא אופן העסקתו – עובד על בסיס חודשי, יומי, שעתי, עובד המועסק במשרה מלאה או חלקית, כולם  זכאים לחופשה שנתית, כקבוע בחוק. חוק חופשה שנתית הוא אחד מחוקי המגן ועל זכות החופשה המוענקת בו לעובד, אין הוא יכול לוותר ולו  גם באופן חלקי.

אורך החופשה השנתית משתנה בהתאם לוותק של העובד במקום העבודה אחד או אצל מעביד אחד. 

מספר ימי החופשה להם זכאי העובד:
בעד כל אחת מ- 4 השנים הראשונות  זכאי העובד ל-14 יום; 
בעד השנה החמישית - 16 יום; 
בעד השנה השישית - 18 יום; 
בעד השנה השביעית - 21 יום; 
בעד השנה השמינית ואילך - יום נוסף לכל שנת עבודה עד למקסימום של 28 יום.

במניין ימי החופשה השנתית נכללים המנוחה השבועית וכן אותם ימים שבהם אין העובד עובד – למשל ימי שישי לגבי עובד אשר עובד חמישה ימים בשבוע, או כל ימות השבוע לגבי עובדת משק בית המועסקת פעם בשבוע בלבד.
לא נכללים במניין ימי החופשה: ימי שירות במילואים; ימי חג שאין עובדים בהם; חופשת לידה; אי יכולת לעבוד מחמת תאונה או מחלה; ימי אבל במשפחה; ימי שביתה או השבתה.

החוק מחייב ניצול רציף של ימי החופשה, אך בהסכמה בין העובד לבין המעביד ניתן לפצל את החופשה.

מספר ימי החופשה הקבוע בחוק הוא המינימום לו זכאי העובד. במקומות עבודה רבים נהוגים הסכמים והסדרים קיבוציים או נחתמים חוזים אישיים, אשר מכוחם מוענק לעובד מספר ימי חופשה גדול מזה הקבוע בחוק.

החובה להוציא את העובד לחופשה היא חובה החלה על המעביד, ולכן נתונה לו הזכות לקבוע את מועד היציאה  לחופשה, בהתאם לצרכי העבודה. הוא גם זכאי להחליט על יציאה לחופשה מרוכזת. 
כמו כן, על המעביד מוטלת גם חובת ניהול פנקס החופשות של העובד.

אסור על פי החוק  לצבור ימי חופשה, אולם, בהסכמת המעביד, רשאי העובד לנצל רק שבעה ימי חופשה, ולצרף את היתרה שלא נוצלה לחופשה לה יהיה זכאי בשתי שנות העבודה הבאות.
צבירה מעבר לאמור לעיל עלולה לגרום לעובד לאבד את אותם ימים שצבר בניגוד לחוק. הרציו שמאחורי הקביעה הנ"ל – לגרום לעובד לנצל בפועל את החופשה השנתית, שכן מטרת החוק היא להעניק לעובד את זכותו הבסיסית לחופשה שנתית.
מהסיבה כאמור לעיל חל איסור על עובד לעבוד במקום עבודה אחר במהלך ימי החופשה השנתית. עשה כן, הוא יאבד את הזכות לדמי חופשה.

עבור ימי החופשה ישלם המעביד לעובד דמי חופשה בגובה שכרו הרגיל בהתאם לבסיס העסקתו. החוק קובע כללים לחישוב השכר הממוצע שישולם לעובד יומי כדמי חופשה.
אין לכלול בדמי החופשה את אותם סכומים המשולמים לעובד במהלך עבודתו לכיסוי הוצאות מיוחדות כגון: דמי נסיעה או אש"ל, שכן אין אלה הוצאות שהוא מוציא במהלך החופשה. הדברים נכונים גם לגבי דמי שירות שמקבל מלצר, שכן אין מדובר בתשלום המשולם לו על ידי המעביד, ועל כן אינו מהווה חלק מדמי החופשה.
לעומת זאת, כאשר מדובר בעובד אשר שכרו מורכב ממרכיב קבוע ומעמלות ממכירות או מרווחים, יילקחו בחשבון שני הרכיבים לצורך חישוב  דמי החופשה.

המועד לתשלום דמי החופשה הוא ביום בו היה משתלם לעובד שכרו, אילו לא יצא לחופשה. במקרה של יציאה לחופשה של שבעה ימים לפחות זכאי העובד לדרוש הקדמת תשלום דמי החופשה, ואלה ישולמו לו עד יומיים לפני תחילת החופשה.

פדיון חופשה משולם לעובד במקרה שחדל לעבוד בטרם ניתנה ניצל את החופשה המגיעה לו.  סכום פדיון החופשה הוא סכום השווה לדמי חופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד.

לעניין פיצויי הלנה - דמי חופשה ודמי פדיון חופשה דינם לכל דבר כדין שכר עבודה.  יצא עובד לחופשה ולא שולמו לו דמי חופשה עבור אותם ימים בהם שהה בחופשה, ייחשב הדבר כאילו הולן שכרו והוא יהיה זכאי לפיצויי הלנה על פי חוק.
לעומת זאת, דמי פדיון חופשה להם זכאי העובד במועד סיום יחסי העבודה אינם נחשבים לשכר מולן ואין הוא זכאי לפיצויי הלנה בגין אי תשלומם במועד,  כי אם להפרשי הצמדה ורבית בלבד. המשולמים לעובד במהלך תקופת עבודתו.

תקופת ההתיישנות להגשת תביעה על פי חוק חופשה שנתית היא 3 שנים.

> האמור לעיל הינו מאמר משפטי כללי ואין לראות בו או בתוכנו משום ייעוץ משפטי.