בתאריך 16.4.09 ניתן פסק דין הבוחן את הזכויות אשר יכול מעצב אופנה לרכוש בגין עיצוביו. בבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגשה תביעה בגין העתקת דגמי בגדים של זוג מעצבת על ידי רשת חנויות אופנה. התביעה היתה בגין מספר רב של עילות משפטיות וביניהן עוולות של גזל, התערבות לא הוגנת ותיאור כוזב כהגדרתן ב
חוק עוולות מסחריות, התעשרות שלא כדין על חשבונן תוך הפרת
חוק עשיית עושר ולא במשפט והטעייה כמשמעותה ב
חוק הגנת הצרכן, אך העיקריות שבהן הן בגין גניבת עין על פי חוק עוולות מסחריות והפרת זכויות יוצרים.
זכויות יוצרים
בית המשפט בחן האם עיצוב אופנה הוא בגדר יצירה המזכה את המעצב בהגנה מכח חוק זכויות יוצרים. בית המשפט פנה אל חוק זכות יוצרים החל על המקרה הקובע כי הוא אינו חל על "
סימני אמצאה הראויים להרשם עפ"י חוק הפטנטים וסימני האמצאה, 1907...".
כן, ציטט בית המשפט בפסק הדין את דבריו של המלומד טוני גרינמן בספרו זכויות יוצרים:
"במקרים רבים, מתן זכות יוצרים למעצב על הדגם שלו עלול להגביל במידה ניכרת את מרחב היצירה של מעצבים אחרים, במיוחד במציאות שבה ציוויי האופנה, שעליהם איש אינו זכאי לבלעדיות, מכתיבים שבגדים הנמכרים בתקופה כלשהי ידמו זה לזה. אך לא מן הנמנע, שגם במסגרת מגבלה זו יהיה עיצובו של בגד מקורי דיו כדי להצדיק קיום זכות יוצרים בו.
גם אם הבגד עובר את מבחן האמנותיות ונמצא ראוי לזכות יוצרים, שוב תעמוד בדרכו של המעצב ההוראה בחוק המונעת הגנה כזו ממוצר הראוי לרישום כמדגם. בתי המשפט אכן נוהגים להחיל הוראה זו על בגדים, באופן המונע הכרה בזכות יוצרים בבגד".
בית המשפט פסק כי לאור הוראת סעיף 22 לעיל ומאחר ופריטי האופנה נשוא התביעה ראויים להירשם כמדגמים, התובעת אינה נהנית מהגנת זכות היוצרים על דגמיה, ודחתה את תביעתה.
גניבת עין
עילה נוספת בגינה הוגשה התביעה היא עילה של גניבת עין. עוולת גניבת העין מוגדרת בחוק כך:
"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר.
(ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין".
בית המשפט דן בשתי יסודותיה של עוולת גניבת העין: (1) מוניטין שנצברו לטובין או לשירותים של התובע בגין העוולה, קרי, שהציבור מזהה את הטובין או השירותים עם התובע, (2) קיום חשש סביר להטעיית הציבור כי טובין או שירותים שמציע הנתבע הם הטובין או השירותים של התובע או קשורים אליהם.
בית המשפט הדגיש כי המוניטין הנדרש להוכחה הוא בעצם השוק שנוצר לטובין או למוצרים כתוצאה מתדמיתם החיובית בעיני הציבור. מוניטין כזה יכול להבחן בין היתר על פי היקף השימוש הייחודי שנעשה במוצר על ידי הציבור הן מבחינת הזמן והן מבחינת גודל הציבור. בית המשפט הפנה לפסק דין ישן אשר בו נקבע כי כאשר התביעה בעילת גניבת העין מבוססת על חיקוי צורת המוצר עצמו, על מנת להראות מוניטין על התובע להוכיח כי צורתו של המוצר כשלעצמה משמשת בפועל לבידולו ולזיהויו של היצרן בעיני ציבור הלקוחות; ועליו גם להראות כי ההעתקה שביצע הנתבע היא של מאפייניו העיצוביים הייחודיים של המוצר, המזהים אותו בעיני הציבור כקשור לתובע, להבדיל ממאפייניו הפונקציונאליים.
בית המשפט קבע כי מאחר ובין מועד יציאת הדגמים של התובעות לראשונה לשוק לבין מועד יציאת דגמי הנתבעת, עברו אך שלושה חודשים, כי היקף המכירות לא היה גבוה, וכך גם היקף הפרסום, לא הוכח כי הדגמים רכשו מוניטין בציבור. משכך, נמנע בית המשפט מלדון ברכיב השני של עוולת גניבת העין- הטעית הציבור.
עיצוב אופנה הוא תחום גבולי מבחינת דיני הקניין הרוחני. הפונקציונאליות שלו כמו גם הייחוד הצורני שלו מתאים לדיני המדגמים, הביטוי האמנותי שמתקיים בו מתאים יותר לתחום זכויות היוצרים. נראה שדואליות זו היא בעוכריהם של מעצבי אופנה, אשר יידרשו ליצירתיות גם בעת ההגנה על קניינם הרוחני.
האמור לעיל מהווה מאמר כללי ואין לראות בו ייעוץ משפטי מכל סוג.