פורסם ב 5/4/2011 ע"י עורכת דין סיגל מוסקוביץ-בכר
אדם כותב צוואה ובה מצווה לפלוני אלמוני את רכושו. לכאורה, הדברים פשוטים. הכל ברור. מדוע בכלל צריכה ו/או עלולה להתעורר איזושהי בעיה? ובכן, קחו לדוגמא אדם שכתב צוואה ובה קבע כי הדירה שלו ברחוב פלוני הוא מוריש לבנו הבכור. בינתיים, מאז עריכת הצוואה הוא צבר רכוש נוסף. מה דינו של אותו רכוש? האם גם הרכוש הנוסף הוא לבן הבכור? האם רק לילדים האחרים? האם לכל הילדים בחלקים שווים, מבלי כל קשר לאותה דירה ספציפית שהוריש לבן הבכור?
לכאורה זה נשמע פשוט ואפילו ברור. כולם יודעים כי כדי "לעשות סדר" ברכושך לאחר אחרית ימיך, במידה וצריך לעשות סדר, יש לערוך צוואה. אם כך, היכן הקושיה? ובכן, פעמים רבות, והדבר הולך והופך לנפוץ, בני זוג, בין אם הם נשואים ובין אם הם אינם נשואים אך חולקים יחד פרק זמן של חיים משותפים, עורכים הסכמים הנוגעים לרכושם ולממונם, וקובעים הסדרים שונים המתאימים להם, כפי שסוכם ביניהם.
בנסיבות בהן אשה פנויה מחליטה להביא ילד לעולם מחוץ למסגרת הנישואין, ומתרומת זרע של גבר, אשר לא ברורה נוכחותו ושותפותו בחייו של הילד, הרי שיש לראות באם כאשה שבאופן מודע, מראש, לקחה על עצמה אחריות גדולה יותר בגידולו של הילד ודאגה לכל צרכיו, ולכן חובתו של האב תצטמצם למזונות הכרחיים בלבד.
נדמה כי הדעה הרווחת בציבור הינה כי אדם שהלך לעולמו, והותיר אחריו אישה וילדים קטנים, הרי שרכושו וזכויותיו עוברים לאישה בלבד. לא כך הם פני הדברים. ראשית, מי שאינו טורח לערוך צוואה, יחולקו זכויותיו על פי הוראות חוק הירושה, היינו על פי ההיגיון והמוסר של אותם אנשים אשר ניסחו את החוק ויצרו אותו. הגיון זה - אינו בהכרח מתאים לרצונו ועמדותיו של המצווה.