פורסם ב 19/8/2009 ע"י עורכת דין סיגל מוסקוביץ-בכר
אדם כותב צוואה ובה מצווה לפלוני אלמוני את רכושו. לכאורה, הדברים פשוטים. הכל ברור. מדוע בכלל צריכה ו/או עלולה להתעורר איזושהי בעיה? ובכן, קחו לדוגמא אדם שכתב צוואה ובה קבע כי הדירה שלו ברחוב פלוני הוא מוריש לבנו הבכור. בינתיים, מאז עריכת הצוואה הוא צבר רכוש נוסף. מה דינו של אותו רכוש? האם גם הרכוש הנוסף הוא לבן הבכור? האם רק לילדים האחרים? האם לכל הילדים בחלקים שווים, מבלי כל קשר לאותה דירה ספציפית שהוריש לבן הבכור?
בימים אלה, דחה ביהמ"ש למשפחה בראשל"צ את עתירתו של אדם, אשר ננטש על ידי הוריו וגדל אצל סבו וסבתו, כבנם לכל דבר וענין, לזכות בירושתם, ככל יתר ילדיהם. למעשה, בקביעתו, חזר ביהמ"ש על הוראות החוק הברורות בענין זה. החוק בארץ קובע כי רק מי שאומץ כדין, והדגש הוא אימוץ כדין, כחוק, אזי הוא זכאי לרשת את מאמצו כאילו היה ילדו הביולוגי. הפסיקה והספרות המקצועית מדגישים, כי בהעדר צו אימוץ רשמי, פורמלי, לא נוצר קשר של אימוץ לפי הדין הישראלי.
רבים סבורים כי התשובה הינה חיובית ואף מחויבת המציאות. האומנם? החוק קובע כי רכוש אשר הצטבר במהלך הנישואין, שייך לשני בני הזוג בחלקים שווים ביניהם, ללא קשר על שם מי הרכוש רשום. הדבר חל גם על רכוש וגם על כספים וזכויות. עוד קובע החוק כי הוראותיו חלות על בית הדין הרבני.
ייפוי כוח מתמשך מהווה גלגל הצלה ברגעים קריטיים. יכולתו להעצים משפחות, לזרז קבלת החלטות ולכבד משאלות שנקבעו מראש הופכת אותו לאבן יסוד בשמירה יזומה על האינטרסים המשפחתיים.
ייפוי כוח מתמשך הוא כלי מרכזי, המציע למשפחות שליטה ויעילות בקבלת החלטות קריטית, במצבי אי כושר קבועים או זמניים