לא די באימוץ בפועל של ילד, כדי שיזכה בירושת ההורים המאמצים. בימים אלה, דחה ביהמ"ש למשפחה בראשל"צ את עתירתו של אדם, אשר ננטש על ידי הוריו וגדל אצל סבו וסבתו, כבנם לכל דבר וענין, לזכות בירושתם, ככל יתר ילדיהם. למעשה, בקביעתו, חזר ביהמ"ש על הוראות החוק הברורות בענין זה.
החוק בארץ קובע כי רק מי שאומץ כדין, והדגש הוא אימוץ כדין, כחוק, אזי הוא זכאי לרשת את מאמצו כאילו היה ילדו הביולוגי. הפסיקה והספרות המקצועית מדגישים, כי בהעדר צו אימוץ רשמי, פורמלי, לא נוצר קשר של אימוץ לפי הדין הישראלי.
הוראת חוק זו נידונה פעמים רבות במשפט הישראלי, נוכח היות מדינת ישראל מדינת עלייה, ומשפחות רבות הגיעו ארצה ורשמו כילדיהם גם את מי שלא היה בהכרח הילד הביולוגי, אלא כזה שהם גידלו אותו, כל משפחה לפי נסיבותיה. כך נוצר מצב, כי על פי רישומי משרד הפנים, הילד הינו בנם של אותם הורים שגידלו אותו, ואולם לצורך צו ירושה, למשל, הוא אינו זכאי לרשת. בתי המשפט חזרו והדגישו, לאורך השנים, כי גם אם יחסי הקרבה בין הצדדים היו כבן להוריו, ואף אם הדבר נמשך על פני תקופה ארוכה – לא קמות זכויות ירושה אלא אם כן נעשתה פעולה של אימוץ כדין.
ומדוע הדברים כה חשובים ומהותיים? הואיל ואימוץ כדין, יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם ומשפיע גם על זכויות הילדים האחרים, הטבעיים. האימוץ מפקיע סופית את זכויות ההורים הטבעיים לגבי הילד וזכויות הילד מהם. האימוץ איננו מצטמצם בכך שמשפחה מגדלת ילד שאיננו ילדה הטבעי. לאימוץ משמעות מפליגה יותר, הבאה לידי ביטוי בכך שהמשפחה המאמצת מחליפה את המשפחה הטבעית לכל דבר.
במקרה האחרון שהובא לפני ביהמ"ש למשפחה בראשל"צ, דובר בתובע, שנולד בתימן וננטש ע"י אמו, אומץ ע"י סביו, ואלה גידלו אותו כבנם. משעלו הסבים והתובע לארץ, נרשם התובע כבנם במרשם האוכלוסין. משנפטרו הסבים, הגישו ילדיהם הביולוגיים בקשה לצו ירושה אולם הדירו את התובע, הבן המאומץ, מן הירושה. יצויין כי חלק מהילדים העבירו לו מיוזמתם והסכמתם את חלקו בירושה.
טענתו של התובע כי די באימוץ בפועל, כדי לזכותובחלק בירושה, נדחתה וביהמ"ש קבע, כי ע"פ ההלכה, אין די באימוץ בפועל שכן המדובר בקביעת מעמד מהותית שיש בה כדי להשפיע על זכויותיהם של האחים האחרים.