אחריות דירקטורים ונושאי משרה בראי חוק החברות וההגנות עליהם

האינטרנט הגיח אל חיינו כמדיום תקשורתי חדש ובשל כך העלה שלושה סוגים של סוגיות משפטיות: סוגיות משפטיות מן הדין הכללי המטפלות באינטרנט כאמצעי תקשורת לכל דבר כמו טלפון, דואר או לוח מודעות; סוגיות משפטיות כמו דיני חוזים, קניין, קניין רוחני, מידע, פרטיות וכיו"ב, המועתקות מעולם המשפט המוחשי אל העולם הווירטואלי בשל העובדה שהאינטרנט הוא עוד מדיום לקיום מסחר, מתן שירותים ומידע; ומשפט חדש אשר נוצר בין בדמות פרשנות חדשה למשפט הקיים או אף חקיקה חדשה הנדרש נוכח התפתחות סיטואציות חדשות על ידי המדיום החדש, כמו שאלות משפטיות בדבר קישורים (links) בין אתר לאתר, שאלת סמכות השיפוט על פעולה שהתבצעה באינטרנט – באיזה מדינה התקיימה הפעולה וכיו"ב. שאלת האנונימיות על גבי הרשת היא אחת משאלות אלה.

לפני ארבע עשרה שנים התקבל פסק דין חדש ומהפכני אשר הפך על פיה את שיטת פרשנותם של חוזים אשר היתה נהוגה עד אותו המועד, והותירה את עולם המשפט באי וודאות משפטית. אותו פסק דין קבע כי בית המשפט יפרש חוזה על פי שילוב של לשון החוזה ונסיבות חיצוניות ללשונו, ובמקרים מסוימים אף על פי אמות מידה אובייקטיביות הנהוגות בחוזים מסוגו, באופן אשר הסתיים לא אחת בקריאת תניות שלא קיימות בחוזה, אל תוכו, על ידי בית המשפט. האם פסק הדין שניתן לאחרונה פותח פתח ליציבות בפרשנות חוזים?

הזכות להתאגדות עקרון האישיות המשפטית הנפרדת והאחריות המוגבלת של בעלי מניות בחברה, עומדים כעקרונות על בדיני התאגידים ומאפשרים בעצם חלק ניכר מהפעילות העסקית במשק. אלא שעקרונות אלה עלולים להוות כלי בידי בעלי מניות להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות המפריד ביניהם ובין החברה שבבעלותם, לצורך השגת מטרות שאינן כשרות, תוך תרמית הציבור ולקבל את ההגנה מפני אחריות אישית למעשים אלו. במקרים אלו יש לפנות להליך של הרמת מסך בין החברה ובין בעלי מניותיה וחיוב אישי של בעלי המניות בחובות החברה. המאמר להלן סוקר בקצרה את תולדותיו של הליך הרמת המסך ואת הנסיבות והתנאים בהם יבוצע בדין הישראלי.