אנונימיות וחשיפת גולשים באינטרנט

 
מקור האנונימיות של הגולש

גולש על גבי רשת האינטרנט נהנה מטווח רחב של פעולות לביצוע, מאיסוף חומר ומידע, דרך שיתוף קבצי וידאו או שמע, העברת ביקורת על שנאמר באתרי הרשת בדמות תגוביות (talkbacks), וכלה בפעילות מסחרית כמו רכישת שירותים ומוצרים ותשלום חשבונות לרשויות. אותו גולש נהנה מאנונימיות מלאה (באתרים אשר אינם דורשים הזדהות מיוחדת) או מאנונימיות חלקית (כאשר נדרש שימוש בשם כינוי), בהתנהלותו זו ברשת, תודות לסוכן ביניים באמצעותו הוא מתחבר לרשת – ספק האינטרנט, ותודות לדיני הגנת הפרטיות הקיימים בשיטות משפט רבות המתירים ולעיתים אף מחייבים את ספקי האינטרנט שלא לגלות את זהותו של אותו גולש לכל גורם שלישי.
 
אנונימיות בעד ונגד

אנונימיות גולש ברשת האינטרנט היא מבורכת מחד, מאחר והיא זו מקלה על הגולש לגשת למידע אשר הזדהותו היתה מקשה על הגישה אליו, כמו למשל מידע מרשויות מדינה אשר כעת חשוף יותר לקהל הרחב, או מידע אשר גישה אליו מלווה בבושה כמו מידע לגבי מחלות או בעיות נפשיות. אנונימיות זו מתירה לגולש ליישם את חופש הביטוי שלו ולהביע את דעותיו ברשת מבלי חשש לרדיפה, או להשלכות שליליות מצד רשויות או מקום עבודתו בשל מעשיו אלו. מאידך, מצב זה אוצר בחובו בעיות קשות מאוד של שימוש לרעה ברשת, ניצול האנונימיות לביצוע פעולות אסורות הן על פי המשפט האזרחי כמו גניבות מסחריות, והפרת חוזים, הפרת זכויות יוצרים וקניין רוחני הוצאת דיבה ולשון הרע, והן על פי המשפט הפלילי כמו הימורים ופדופיליה.
 
אנונימיות יחסית בלבד

המשפט מודע לבעייתיות אשר גורם המצב המתואר לעיל ועל כן מתיר רק אנונימיות יחסית ולא מוחלטת, על ידי ההכרה כי בנסיבות מסוימות כמו למשל בעניין לשון הרע, תיסוג הזכות לפרטיות של גולש מסוים מפני דרישות הדין. לדוגמא: פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט – 1969 המתירה לחדור למחשב של חשוד ולהשיג מידע במקרים של חשד לעבירות מסוימות לרבות עבירות על חוק המחשבים תשנ"ה 1995. מנגד הצעת חוק מסחר אלקטרוני התשס"ח - 2008 מגבילה את אחריותו של ספק שירותי אינטרנט מאחריות בנזיקין או בקניין רוחני, אם עמד בתנאים ספציפיים בחוק וקובעת מפורשות את גדרי חובתו של ספק אינטרנט לשמור על זהות כל גולש המקבל ממנו שירותים בסוד ומגנה על ספקי שירותי האינטרנט מפני תביעות הן מצד הנפגעים בלשון הרע מפרסום מסוים אם לא גילו את זהות הגולש והן מפני הגולש בשל הפרת פרטיותו. אותה הצעת חוק, שעדיין אינה מחייבת משפטית, קובעת כי יש לחשוף את זהותו של גולש על ידי בית משפט מקום בו קיים "חשש של ממש" לביצוע עוולה אזרחית.
 
בתי המשפט עצמם גם מכירים בצורך בחשיפת זהותו של גולש ברשת במקרים מסוימים, אך אינם ששים לפגוע בפרטיותו של כל גולש כזה, כל אימת שהם מתבקשים לעשות כן. צווי בית משפט המורים על חשיפת זהות גולש ניתנים בהתקיים מערך נסיבתי המצדיק זאת. בעת השיקול האם לצוות על ספק אינטרנט לחשוף זהותו של גולש על בית המשפט לערוך איזון ראוי בין זכותו של הגולש לפרטיות וחופש הביטוי שלו המעוגנים בדין, אל מול העבירות הנטענות נגד אותו הגולש וזכותו של המבקש בגילוי הזהות. השאלה טרם הגיעה לדיון בפני בית המשפט העליון ואין תמימות דעים בין בתי המשפט המחוזי והשלום השונים לגבי אותו מערך נסיבתי.
הגישה "המחמירה" בנושא גורסת כי לא פוגעים בפרטיותו של גולש אלא אם עשויה לקום אחריות פלילית כתוצאה מן המעשים, כמו למשל בעוולת לשון הרע אשר יש בה אלמנט של זדון, וגם זאת רק אחרי שהוכח כי הנפגע פנה על גבי הרשת לאותו הגולש וביקש ממנו להזדהות. מנגד קיימת הגישה המקלה יותר המותירה את שיקול הדעת לחשיפה בידי השופט אשר רשאי לחשוף את זכות הגולש אפילו במקרה של עוולה אזרחית בלבד, אם ראה כי קיימת עילת תביעה לכאורה אם תתגלה זהות הגולש ואם קיים "דבר מה נוסף" המצדיק את חשיפת זהות הגול. אותו דבר מה נוסף יתגלה בעת בחינת אלמנטים שונים כמו תום לבו של הגולש האנונימי, מידת הפגיעה, זהות הנפגע, עניין לציבור, משך הפרסום, טיבו של האתר, המשקל שמיחס הקורא לידיעה וכיו"ב.
כיום עושים בתי המשפט שימוש בשתי השיטות כשהם מאזנים בין כל הגורמים על פי נסיבות כל מקרה ומקרה, ואף נוקטים באמצעי זהירות נוספים כמו חיוב מבקש החשיפה בהפקדת ערובה לפיצוי נזקים אשר עלולים להיגרם לגולש את זהותו הם מבקשים לחשוף, כתוצאה מצו בית המשפט.
 
אין ספק כי נושא האנונימיות ברשת כמו גם סוגיות משפטיות אחרות אשר עולות כתוצאה מהשימוש הרחב באינטרנט עוד יידונו רבות ויעברו שינויים ותהפוכות אך לדעתנו זוהי התפתחות בלתי נמנעת של המשפט והתאמתו, גם אם באיחור מסוים, לטכנולוגיה הדוהרת קדימה בצעדי ענק.

האמור לעיל מהווה מאמר כללי ואין לראות בו ייעוץ משפטי מכל סוג.